מאתיו שורקה משיב מלחמה.

מאתיו שורקה הוא פעיל מוכר בתנועה למען הוצאה מחוץ לחוק של טיפולי המרה מיניים, המוגדרים כ"טיפולים מגוונים שמו שמטרתם לשנות את הנטייה מינית של אדם מהומוסקסואל להטרוסקסואל".

איגוד הפסיכולוגים האמריקאי, איגוד הרפואה האמריקאי וקבוצות מקצועיות אחרות טוענים, כי הטיפולים הללו אינם יעילים ולמעשה אפילו מזיקים לבני הנוער והסיפור של מאתיו, שעבר בעצמו טיפולי המרה במשך 5 שנים, מחזק את טענותיהם. 

איך הכול התחיל?

כשמאתיו היה בן 12, הוא הגיע למסקנה שהוא הומו. הוא התבייש בכך והגדיר לעצמו מטרה: להתאים את עצמו לסביבה. הוא חיקה את ההתנהגות שלהם, שכללה כינוי הומואים בכינויי גנאי, אבל בלב ידע שהוא עצמו כזה. כשהיה בן 16 "יצא מהארון" בפני האדם שהיה הכי קרוב אליו – אביו. בתחילה נראה היה שהאב מקבל את הנטייה המינית של בנו, אולם כמה ימים לאחר מכן הפציר בו לעבור טיפול המרה. מאתיו הסכים בשמחה, כי חשב שהטיפולים יוכלו לעזור לו להיות "כמו כולם".

אז הוא התחיל טיפולי המרה. פסיכולוג שעבד איתו ועם שאר המשתתפים במשך שלושה חודשים מתוך 5 השנים שנמשך הטיפול, אמר לו לא לדבר עם נשים, כולל אחיותיו ואמא שלו, ולבלות עם גברים בלבד, ולאמץ לדפוס ההתנהגות שלו סטריאוטיפים מגדריים, גבריים, כמובן. למרות שמאתיו הצליח לקיים יחסי מין עם נשים, הוא סבל מחרדה. כשהחרדה השפיעה על יכולתו להיות עם אישה, הפסיכולוג הציע לו לקחת ויאגרה, והוא היה רק בן טיפש-עשרה. הציונים של מאתיו ירדו והוא נכנס לדיכאון, עד כדי כך שחשב על התאבדות.

בגיל 19 התאהב מאתיו בגבר, ואביו, באישור בשתיקה שקיבל מהמטפל, נפגש עם המאהב ואסר עליו להיפגש עם בנו. כשמאתיו גילה את זה הוא ניתק קשר לגמרי – גם עם אביו וגם עם המטפל. בגיל 21 החל מאתיו לעבוד במסעדה במנהטן. הבוס שלו, כמו גם עובדים נוספים, היו הומואים, והדבר סייע לו להרגיש יותר טוב עם עצמו ועם נטיותיו. ואז...אז הגיע לנדמרק.

הפורום של לנדמרק

כשנתיים לאחר שהתחיל לעבוד במסעדה, הצטרף מאתיו לפורום של לנדמרק. "מאז שהצטרפתי לפורום, הפסקתי לפקפק במיניות שלי", הוא אומר. ויש לו סיבה טובה. הוריו של מאתיו היו גרושים, והיו ביניהם מחלוקות, שאחת מהן נגעה לטיפול שמקבל מאתיו. אביו החליט לעזוב ועבר לגור בישראל. מאתיו ואחיו תבעו את אביהם בגלל עניינים כספיים, וכך קרה שהם לא היו בקשר במשך חמש שנים תמימות. 

מספר ימים לאחר שסיים את הפורום של לנדמרק, מאתיו החליט להגיע לישראל והתפייס עם אביו, ויחד עם אחיותיו, שהוא סידר שיגיעו איתו, הם ישבו בארוחת ערב, צוחקים ובוכים בו-זמנית. זה היה איחוד מרגש עבור כולם, ובמסגרתו מאתיו ואביו הצליחו לבלות גם קצת זמן לבדם. אביו של מאתיו מצח בנאומו הרגיל, אבל מאתיו, במקום להשיב מלחמה שערה, החליט פשוט להקשיב. הוא הבין, שאביו מנסה להגן עליו מפני משהו. בשלב מסוים הוא עצר את שטף דיבורו של אביו, הביט בעיניו ואמר לו, שהכל יהיה בסדר, ושהוא ידע להתמודד עם כל דבר שיבוא. הוא ביקש, שהאב יעצור ויראה איזה ערב מושלם עובר עליהם כמשפחה. האב קיבל את הדברים, והיה שם רגע של פיוס מרגש, שבו הבין מאתיו שלעולם לא יקריב שוב את יחסיו עם אביו. 

הפרקטיקה של טיפולי המרה – עדכון מצב

הפרקטיקה של טיפולי המרה נעשתה בלתי חוקית לקטינים בקליפורניה ובניו ג'רזי. ארגון המתנגד להומואים מתכנן לקרוא תגר על ההחלטה לאסור לטפל בקטינים באמצעות הפרקטיקה, שהתקבלה במחוז קולומביה.

מאתיו, היום בן 26, הציב לעצמו מטרה – להילחם בכל כוחו בפרקטיקה הזאת. כל פועלו הוא המשך ישיר של הפרויקט שנוצר כשהשתתף בפורום של לנדמרק לביטוי עצמי ובתוכנית למנהיגות, והיום הוא משתתף בכנסים, נותן ראיונות ומעיד בדיוני הממשלה כדי להסביר למה צריך להפסיק את טיפולי ההמרה. 

הוא השלים עם הפסיכולוג שטיפל בו במשך שלוש שנים, ואשר מעמדו המקצועי נפגע בגלל מעורבותו בטיפולי ההמרה. בשנת 2014 מאתיו והפסיכולוג רואיינו ביחד לכתבה שעסקה בטיפולי המרה ב- Huffington Post. הם הפכו לחברים. 

כאחת מ-20 המתמודדים (מתוך כ-45,000) שנותרו בתכנית, ביצעה לאחרונה ג'ין קלי את הופעת הבכורה שלה ב"דה וויס". כעת היא ושאר המתמודדים נערכים לשלב ההופעות החיות, בו הקהל שיצביע הוא זה שיקבע את גורלם בתכנית.

ילידת נאשוויל ובוגרת הפורום של "לנדמרק", הביסה את מתחריה בביטחון ועם המון חן. כבר בילדותה אהבה קלי לשיר וספגה השראות מוזיקליות בבית דרך הוריה. היא מספרת כי אמה עודדה אותה לשיר בהזדמנויות שונות והאמינה כי יבוא היום בו תיעשה למפורסמת. אך טרגדיה היא זו שמנעה מאמה לצפות בחזונה מתממש.

בקיץ טרם עלייתה של ג'ין לחטיבת הביניים, נפטרה אמה מאירוע לב במהלך חופשה. חייה של הזמרת הצעירה התהפכו ברגע אחד. בעקבות האירוע הטראגי והקשיים הכלכליים והנפשיים שנלוו אליו, היא נמנעה מלהיענות בחיוב להצעות שהובאו בפניה משום שלא חשה בטוחה דיה בכישוריה חרף העובדה שהמשיכה לשיר. 

עם הצטרפותה לפורום של "לנדמרק" באוגוסט אשתקד, חל שינוי דרמטי. "לפני שנכנסתי לפורום," כך סיפרה, "הייתי שקועה עמוק באירועי העבר ובכך פגעתי פעמים רבות בסיכויי להתקדם ולהתפתח מוזיקלית. באמצעות העזרה שקיבלתי בפורום, הצלחתי למנוע מאותם אירועים להשפיע על עתידי, והבנתי שלמרות המשקל המיוחס להם בחיי, אני זו שאגדיר את עצמי ולא הם". 

ב"לנדמרק" מעודדים אנשים להצביע על יתרונותיהם, להבליטם, לפתח ביטחון סביבם ולאמצם כמתנות של ממש. במקרה של ג'ין, זה התאפיין בכך ששבה להאמין בעצמה וביכולותיה כזמרת. "בדה וויס ביקשו ממני להתמיד וליישם את הכלים שקיבלתי בתכנית הלימודים. לולא כלים אלו, אני מתקשה לדמיין את עצמי מצליחה כפי שאני כיום. אני אסירת תודה על התפנית שחלה בחיי וגאה בזכות שניתנה לי להוות דוגמא אישית ולעודד אחרים לתור אחר לבם!" 

ולגבי הצפוי להתרחש? קלי מקדישה את כל פועלה למוזיקה, כשנכון לעכשיו הזכייה בתכנית נמצאת בראש מעייניה. "האפשרות להתקיים ממוזיקה תהיה חוויה מדהימה. להגשים את עצמי דרך יצירה וכתיבה עבורי ועבור אמנים גדולים ומוכרים יותר בנוסף לגב כלכלי שיאפשר לי להוציא את רצונותיי לפועל – זו המציאות שיצרתי ואותה אני מתחילה לחיות".

בן קונר, צעיר בן 27 המתגורר בעיירה אלק גרוב בקליפורניה, תמיד היה צריך להיאבק על מעמדו החברתי ומעולם לא הרגיש בטוח או מקובל בקרב בני גילו. הוא גדל בקהילת נודיסטים בה אביו מצא עבודה. כתלמיד בבית ספר יסודי דתי ושמרני, לאורך כל שנותיו בבית הספר התבייש לספר לבני כיתתו היכן הוא גר. הוא הפך למתבודד ובמשך שנים ארוכות היה חסר ביטחון לגבי מי הוא ומה הוא, ולא הצליח ליצור קשר עמוק עם אנשים. בגיל 19 השתתף בקורס הבסיסי של לנדמרק, שלדבריו נטע בו את ההבנה באשר ליכולת שלו להסתכל על החיים באופן חיובי, ושינה את מהלך חייו מקצה לקצה.
הפרויקט, שזכה לשם "הנעלים האלו נועדו להליכה" צבר תאוצה בעיר מגוריו של בן, ובתי עסק רבים נרתמו למטרת גיוס הנעליים לשם תרומתן לחסרי בית. יותר מ-1000 זוגות נעליים כבר נאספו וחולקו בחודש נובמבר.
בן מעיד על עצמו שתמיד הייתה בו חמלה רבה והערכה כלפי חסרי בית שסובלים כמוהו מבידוד חברתי. לכן, כשהיה צריך למצוא פרויקט במסגרת סדנת המנהיגות והביטוי העצמי של לנדמרק, היה לו ברור שהפרויקט שלו יעסוק בעזרה לחסרי בית, שרבים מהם נמצאים באזור מגוריו. 
ההחלטה הזו קיבלה משנה תוקף בעקבות מספר חוויות אישיות שלו. הוא סיפר על חסר בית שנתקל בו פעם בתחנת אוטובוס, בקור של 2 מעלות צלזיוס. בן הבחין שהאיש אינו גורב גרביים, ונתן לו את הגרביים שלו. כל הדרך הביתה, נטול גרביים, התגבשה בו ההחלטה לעזור לאנשים כאלה. חודש לאחר מכן פגש בחסר בית אחר, מקפץ מרגל לרגל בחום של למעלה מ-40 מעלות.
השראה נוספת הגיעה מדמות מוכרת באזור סקרמנטו, אישה בשם ג'ן וילסון שבמשך למעלה מעשור עוסקת בתרומות בגדים ונעליים לחסרי בית. ג'ן ידועה בכך שהיא מסתובבת תמיד עם שכבה נוספת של בגדים, על מנת להסיר אותה ולהעניק אותה למי שצריך. בן יצר איתה קשר והיא ייעצה לו כיצד לפתח את היוזמה שלו. לאחר מספר חודשים של איסוף נעליים, הן חולקו בברביקיו מפואר בפארק השכונתי, בחגיגה מרהיבה של הצלחת הפרויקט.

לפטופים הם דבר כל כך נפוץ בעולם המערבי. כמעט לכל אחד יש וכשהוא מתיישן אין לו שימוש והוא סתם שוכב על המדף או הולך לפח. אנחנו לא ממש חושבים מה עוד אפשר לעשות אתו. 
גם בקי מוריסון, בוגרת תכנית התוכנית של לנדמרק - "ביטוי עצמי ומנהיגות", לא ממש חשבה על זה. עד שביקרה באפריקה, כשהיא נוסעת בעקבות אהבתה לריקודים אפריקאים. בזמן הביקור שלה היא פגשה ידיד שביקש ממנה להשיג לו לפטופ. 
בקי, על אף שתמיד עשתה דברים גדולים, כמו להפיק את כל הגרפיקה והויז'אול של סיבוב ההופעות האחרון של להקת U2 ולהפיק את סרט ה-3D הראשון בהודו, לא חשבה בהתחלה שלפטופ זה כזה ביג דיל. אבל היא סיפרה את הסיפור של הידיד האפריקאי בפייסבוק, ומאותו הרגע החלו להגיע אליה תגובות של הרבה מאוד אנשים שרוצים לתת ולעזור. 
באותו רגע החל 'גלובטופס', המיזם החדש של בקי לקרום עור וגידים. התגובות של האנשים בפייסבוק והחיבור של בקי לאפריקה הוליד את הרעיון של שליחת לפטופים למנהיגים מקומיים בארצות מתפתחות, כשהמטרה היא לתת להם את הפלטפורמה הטכנולוגית לקדם את הדברים שהם כבר עושים. מחשב ואינטרנט זמין כל כך מובנים מאליהם לאנשים במדינות מפותחות, אבל עבור יזמים ומנהיגים במדינות מתפתחות הם יכולים לשמש קרש קפיצה חשוב מאוד להשגת מטרותיהם. 
בקי לא דמיינה שהיא הולכת לנהל ארגון בינלאומי ללא מטרות רווח שיעצים קהילות שלמות וישנה את העולם, אבל זה בדיוק מה שקרה לה במהלך השתתפותה בתכנית של הפורום של לנדמרק. 
'גלובטופס' נתקלה בלא מעט קשיים, בעיקר טכנולוגיים. איכות הלפטופים היוותה בעיה רצינית בהתחלה, שכן לפטופ משומש חייב ניקוי ופרמוט מקצועי כדי שהמשתמש הבא באמת יוכל להפיק ממנו תועלת. בעיה אחרת הייתה רשתות החשמל במדינות המתפתחות שסובלות מניתוקים ומנחשולים של מתח יתר, לכן היה עליה לציד את כל הלפטופים ב'מגני ברקים' שיגנו עליהם מפני מתח יתר העלולים להרוס אותם. 
לרשותה של 'גלובטופס' התגייסו הצוותים הטכניים של 'בסט ביי' ו'טק-סרב', שפעלו ופועלים לנקות גם את מחשבי ה-PC וגם את מחשבי ה-Mac שנתרמו. 
לבקי חשוב להדגיש כי 'גלובטופס' לא עוסקת בצדקה לחלכאים ולנדכאים, אלא מעצימה מנהיגים מקומיים אשר מחוללים שינוי אמתי בקהילות שלהם. 'גלובטופס' משנה את העולם באמצעות תמיכה באלו שכבר משנים אותו. והם משנים אותו בדרכים רבות ומגוונות: מזקקה לאגוזי קשיו, הפיכת דרכים וכבישים לבטוחים יותר, מלחמה בסחר בנשים, שירותים מתקדמים לטיפול באשפה, כמו גם מיזמים שונים התומכים באמנים ובבתי ספר.

'גלובטופס' חילקה 50 ללפטופים בשנה שעברה ומתכננת לחלק 100 נוספים השנה. הארגון עדיין זקוק לתמיכה ולתרומות, אבל בקי כבר רואה כיצד הפרויקט הקטן שלה משנה את העולם בגדול.

לכולנו יש על מה להתלונן – מזג האוויר, הפקקים, יוקר המחייה.
דמיינו לרגע שאין יותר תלונות. לא שלכם ולא של אחרים. אף אחד לא מקטר, אף אחד לא מאשים. 
מממ... מעניין, נכון?
כך בדיוק תהה לעצמו ג'ו קירין, בוגר הפורום של לנדמרק וחבר לשעבר בצוות ההדרכה של לנדמרק. "חשבתי לעצמי מה יקרה אם ליום אחד בלבד אנשים לא יתלוננו, שתלונות לא יהיו אופציה. מה יעשו אנשים, מה הם יאמרו, איך ישמעו השיחות שלהם".
בעקבות המחשבה הזו יזם קירן את הפרויקט 'יום ללא תלונות'. הכול התחיל אצלו כאשר הוא שם לב לתיבת התלונות הגדולה ביותר בעולם – פייסבוק. "התחלתי לשים לב שהדבר העיקרי שאנשים כותבים בפייסבוק הוא תלונות. אנשים מתלוננים בלי סוף, אבל התלונות והקיטורים האלה לא משנים שום דבר". 
קירין הזמין אנשים לאתגר את עצמם ולא להתלונן למשך 24 שעות רצופות; לא להתלונן על שגיאות כתיב, לא להתלונן על האח הגדול, לא להאשים את ביבי ולא להתלונן על מי שמאשים את ביבי. בעצם לא לקטר על שום דבר!
כדי להניע את הקמפיין שלו קירין השתמש בתיבת התלונות עצמה, פייסבוק, ופתח קבוצה של 'יום ללא תלונות'. בהתחלה הצטרפו כמה עשרות בלבד אך מהר מאוד הקמפיין צבר תאוצה והצטרפו אלפי אנשים מרחבי העולם: ארה"ב, ניו זילנד, גרמניה, אוסטרליה, צרפת, אירן, ישראל, אנגליה ועוד. 
לתאריך הקמפיין יש חשיבות גדולה עבור קירין ומשפחתו. ה-12 באוגוסט הוא יום הולדתה של אמו שנפטרה ב-2012, כמה חודשים לפני שחגגה יום הולדת נוסף. קירין מספר שבחודשים שקדמו למותה היא שימשה לו השראה גדולה: למרות הקשיים, הכאבים, התקלות והאכזבות שנחלה ועל אף הטיפולים הקשים שהעבירו אותה הרופאים היא מעולם לא התלוננה. היא פשוט המשיכה בשלה עד הסוף. "חשבתי ש'יום ללא תלונות' הוא רעיון מצוין כדי לציין את זכרה וכדי להנציח את שאר הרוח המיוחד שהיה לאמי", הוא מספר.
אז איך זה יהיה אם אנשים לא יתלוננו? החיים יהיו רגועים ושלוים יותר, אנחנו ומערכות היחסים שלנו יהיו חיוביים יותר, אנשים יגלו שמה שהם יתלוננו עליו כבר לא ממש מטריד ושהם לא חייבים להתלונן עליו יותר. קירין מוסיף ואומר שזה יהיה יום של גילויים: פתאום תשתחרר הרבה אנרגיה – כל האנרגיה המושקעת בתלונות ובקיטורים. לאן נתעל את האנרגיה הזו? אולי כדי למצוא פתרונות לכל הדברים שרק אתמול התלוננו עליהם.

השתתפתי בסדנת הבעה עצמית ומנהיגות של הפורום של לנדמרק, במסגרתה הייתי צריכה ליזום פרויקט אישי. מאחר שאני הבעלים של חוות סוסים שנותנת שיעורים ברכיבה על סוסים ומצילה סוסים מוזנחים, זו הייתה החלטה קלה ודבר שתמיד רציתי לעשות - ליצור יום מיוחד של פעילות בחווה.
כשמלאכים עם אוטיזם פוגשים סוסים, ניסים קורים. האירוע פורסם כ"יום של ניסים", וזה בדיוק מה שקרה. מסגרות המיועדות לילדים עם אוטיזם הוזמנו לחווה כדי לפגוש את הסוסים, כלבים, חתולים, תרנגולות וברווזים המסתובבים בה, לאכול נקניקיות וגלידה וליהנות עם בני גילם – הכל בחינם ובשבילם. יותר מ-300 ילדים הגיעו לחוות "דרימור" בקליפורניה. מהר מאוד, הניסים החלו להתרחש.
הנס הראשון קרה כבר בחצי השעה הראשונה, כשילד בן שמונה חייך מאוזן לאוזן בעודו רוכב על סוסה. אמו של הילד נגשה אליי והסבירה בדמעות שבנה למד ללכת רק לפני שנה, וטונוס השרירים הנמוך שלו שלל כל פעילות ספורטיבית – והנה הוא רוכב עכשיו על הסוסה ונהנה מכל רגע. שעתיים אחר כך, אותה אמא באה וחיבקה אותי, וסיפרה שלאחר הרכיבה, כשאמרה לבנה כמה היא גאה בו, הוא חייך ושאל "אמא, אני יכול לרכב על הסוסה עוד פעם?". אלו היו המילים הראשונות שאמר אי פעם. זה היה הנס השני. 
הנס האחרון היה נס אישי שלי. לפתע הופיעה חברה יקרה מעברי, שטרחה לקחת אותי לרכוב עמה בחוות הסוסים שלה. שם פגשתי את הסוס הראשון שלי, סטורמי, בגיל 13, והוא אפשר לי להתגאות במשהו מיוחד, למרות שבאתי מבית שבור, הילדה הענייה בבית הספר, בזכותו זקפתי את ראשי והלכתי בגאווה. החוויה הזו שינתה את חיי. היה לי העונג להודות לה על כך, לאחר שעשתה את המאמץ לבוא ולבקר באירוע.
ברור לי שאף אחד מהניסים הללו, שלי או של אחרים, לא היה קורה אם לא הייתי משתתפת בסדנה של לנדמרק. המסר הכי חשוב שאני רוצה שיצא מהסיפור הזה, הוא שלעולם אי אפשר לדעת איך תשפיע לטובה על כל מהלך חייו של מישהו. בין אם באירוע למלאכים עם אוטיזם, בעשיית טובה קטנה עבור מישהו או להגשים לו חלום, עשו זאת. הניסים כבר יגיעו.

למישל דיקינסון-מוראבק תמיד הייתה מחויבות להשפיע על חייהם של אנשים צעירים, ולכן כשהגיע זמנה לבחור פרויקט בסדנת ההבעה העצמית והמנהיגות של לנדמרק, לא היה לה קשה לבחור כיוון. הפרויקט שיצרה, "מושלמים בדיוק כמו שאתם", יוצר אפקט מתמשך של השפעה לטובה על בריאותם ורווחתם של צעירים בארצות הברית, ובקרוב אפילו מחוץ לגבולותיה.
מטרת הפרויקט, שניתן לבחירתו של כל משתתף בפורום של לנדמרק, היא לשפר את בריאותם ורווחתם הכוללת של ילדים. דבר זה נעשה בשני נדבכים משלימים: חינוך לתזונה בריאה והתעמלות, ותכנית לשיפור הביטחון העצמי והקבלה העצמית. התכנית מנסה להתמודד עם שתי סוגיות שפוגעות בילדים רבים: השמנת יתר ובריונות. שתי הסוגיות הללו הולכות יד ביד – ילדים שסובלים מהשמנת יתר נוטים הרבה יותר גם לסבול מהצקות של בריונים בבית הספר ומחוצה לו.
מישל חזתה תוכנית שתכיל אלמנטים של תזונה נכונה, התעמלות, הגנה עצמית, מנהיגות והבעה עצמית. במהלך הדרך היא נתקלה במכשולים רבים, שחלקם כמעט גזלו ממנה את כל הרצון והתשוקה להמשיך. 
דווקא לאחר שדיברה עם חברת הפארם ג'ונסון & ג'ונסון, והצליחה לשכנע אותם לתמוך בתוכנית, נתקלה באתגר הגדול ביותר – ג'ונסון & ג'ונסון הסכימו לקחת את התוכנית תחת חסותם, ומישל חשבה שתיאלץ לוותר עליה. להפתעתה הרבה, החברה ביקשה ממנה להישאר ולנהל את התכנית עבורם.
תכנית הפיילוט נוסתה לראשונה בפטרסון, ניו ג'רזי. במסגרתה, הועברו שמונה שיעורים ל-54 משתתפים בכיתות ה'-ז'. התכנית זכתה להצלחה מסחררת. התלמידים אהבו את הפעילויות ללא סייג, והמורים והמנהל סיפרו לה מאוחר יותר שהתרבות של בית הספר השתנתה לטובה – והפכה לבריאה יותר.
ב-2014, ג'ונסון&ג'ונסון מביאים את התכנית לארבעה בתי ספר נוספים, שניים בפנסילבניה ושניים בסן דייגו. אם התכנית תצליח, הם מתכננים להפיץ אותה גם במקסיקו. כיום, מישל דיקינסון-מוראבק עוסקת רק בתמיכה במובילי התוכנית ובסיוע בכל מה שדרוש להם.
"אלוהים אדירים!", היא אומרת כאשר היא משחזרת את הפרויקט שיצרה בפורום של לנדמרק. "אני בהלם מאנשים ומכל מה שאפשרי."

*Image courtesy of Stockimages at FreeDigitalPhotos.net

בפסח שעבר אנשים התחילו להגיד לי שהם שמים לב שהשתניתי. בסדר הראשון, חברה שלא ראיתי כמה חודשים ניגשה אליי.
"את נראית שונה", היא אמרה.
"באמת? למה את מתכוונת?"
"לא יודעת. שלווה יותר. פחות לחוצה. עשית הרמת פנים?"

בחודש ינואר שלפני כן השתתפתי בקורס ששינה את חיי. הוא נקרא "הפורום של לנדמרק". למרות שהוא נמשך רק שלושה ימים וערב אחד, הוא השפיע עלי יותר מכל השנים שהשקעתי בקריאת ספרי עזרה עצמית, מאמנים לחיים, מאמנים לקריירה, ייעוץ, מדיטציה, התעמלות, דיאטות, טיולים בארצות זרות, קפיצה ממטוסים, סנפלינג מבניינים ואכילת בשר מעושן בנוסח מונטריאול. זה היה טרנספורמטיבי.

לדנמרק מבטיחים כי באמצעות הפורום משיגים תוצאות מיידיות. מתחילים לחיות חיים שאוהבים. זו לא הגזמה. אני נרשמתי לקורס על מנת להבהיר לעצמי מה אני חייבת לעשות כדי לשנות את הקריירה שלי. לא ידעתי שחוסר ההחלטיות שלי היה קשור ביחסים שלי עם המשפחה ובאירועים מהעבר. ברגע שהבנתי שהחסמים האלה העיקו עלי, הצלחתי להשתחרר מהם ולהבין באיזה כיוון אני רוצה לפנות. ההכנסה שלי גדלה, הלחץ פחת ואני הרבה יותר שמחה. בדרך, אני חושבת, נפרדתי גם מכמה קמטים.
לדעתי זה היה הולם במיוחד שחברתי זיהתה את השינוי שעבר עליי דווקא בפסח – החג בו חוגגים את היציאה מעבדות לחירות. לא סבלתי משעבוד פיזי, כמו שקרה ליהודים בכל כך הרבה דורות, אבל השעבוד הנפשי הזה – הכבלים הדמיוניים שלאנשים יש נטייה לכבול את עצמם בהם – נפלו כלא היו. אנחנו חייבים, בכל דור, להשתחרר מהמגבלות שאנחנו משיתים על עצמנו – "אני לא יכול לעשות את זה", "אף אחד לא יקשיב לי", "אין לי מספיק כסף".

לאחרונה, דיברתי עם רב שהשתתף בעצמו בפורום של לנדמרק. הרב אילן פלדמן, מקהילת בית יעקב באטלנטה, השתתף כבר בכמה קורסים של לנדמרק מלבד הפורום, ומספר שהשיטה משתלבת היטב עם עבודתו בקהילה היהודית. למרות שהפורום של לנדמרק מעלה מגוון של שאלות פילוסופיות, הרב פלדמן אומר כי הוא "יותר ממרוצה מכך שהפורום של לנדמרק משתלב עם זווית ראייה דתית". 

הציטוט יוצא הדופן הזה מגיע, למרבה הפלא, מפיה של השחקנית, דוגמנית ומפיקה נועה תשבי. תשבי, החיה בשנים האחרונות בלוס אנג'לס ובישראל, זוכה להצלחה מקצועית מדהימה בכל תחום בו היא בוחרת לעסוק. בזמנה הפנוי עוסקת ביוגה, מציירת, ועומדת בראשו של ארגון הסברה בשם "Act for Israel", אותו הקימה ב-2010 מתוך תחושה שישראל לא מיוצגת כראוי בעולם. לדבריה, הבאת תיירים לארץ היא ההסברה הטובה ביותר, והיא פועלת לא רק למען המטרה הזו, בהבאת קבוצות לארץ, אלא גם מדברת בכנסים ובמפגשים עם אנשים.

בכתבה לעיתון "ישראל היום", סיפרה תשבי בת ה-38 על צמתים בחייה, החל מביקורים משני כיוון אצל אסטרולוגים והומיאופתים ועד הוספת שם שני. היא מסבירה את אמונותיה בגילוי לב ומספרת על ציוני דרך בחייה וכיצד הגיעה למקום בו היא נמצאת היום - ביושר, כנות ופתיחות נדירים.

לדבריה של נועה תשבי, שינוי והתקדמות בחיים חייבים להגיע לאחר שינוי פרספקטיבה ואי אפשר לעשות זאת לבד. היא מספרת על משפחתה התומכת ועל עצות ועזרה שקיבלה מבני משפחתה. אך יותר מכך, היא מספרת על הפורום של לדנמרק, אותו עברה בלוס אנג'לס בשנת 2003, כאירוע שעזר לה להבין דברים מהותיים על עצמה, שמעולם לא הבחינה בהם לפני כן, ולהתמודד עם צדדים באישיותה שהפריעו לה להתקדם. היא מכנה את הפורום "המתנה שממשיכה לתת", ושמחה לגלות שמעבירים אותו כיום גם בארץ.

תשבי טוענת, שלמרות החיבור שלה לאלטרנטיבי ולאיזוטרי, יש לה שתי רגליים על הקרקע, וכשצריך היא יודעת לחשוב באופן אנליטי ורציונלי. מסבירה את נקודת המבט יוצאת הדופן שלה על העולם, בכך שמה שידוע לנו עליו משתנה כל הזמן וחשוב להיות פתוחה לרעיונות חדשים – בעיקר כשהתוצאות מדברות בעד עצמן. העשייה המגוונת שלה מביאה לה סיפוק עמוק, וגם במישור הזוגי היא לא מתחרטת על הגירושין מהשחקן אנדרו גינסבורג אליו הייתה נשואה במשך 3 שנים. תשבי מוקירה את מערכות היחסים העמוקות שלה עם אחיותיה ובני משפחתה, ומעידה ש"לא משנה מה אני עושה, אני מרגישה בת מזל שזכיתי להתפרנס מעשייה שאני כל כך אוהבת ומעוררת בי כל כך הרבה השראה, יום-יום".

ספרה של ג'ניפר ויינר מ-2002, שעובד לאחר מכן לסרט הנושא את אותו שם, בכיכובה של קמרון דיאז, מספר על שתי אחיות שלכאורה אין להן שום דבר במשותף, פרט למידת הנעליים. אורח חייהן השונה – זו נהנתנית חסרת אחריות וזו עורכת דין מרובעת - מפריד אותן זו מזו ויוצר ביניהן ניכור, שמתפוגג אט אט במהלך העלילה באמצעות מגוון תהפוכות ושינויים, עד לסוף האופטימי. בסרט, הנעליים הן מטאפורה שהופכת למציאות וממחישה את ההיבט היחיד המשותף לשתי האחיות. במציאות, הפתגם "אל תשפוט מישהו עד שהלכת מייל אחד בנעליו" קיבל טוויסט מטאפורי שממחיש למחוקקים מחד ולנתמכי הסעד מאידך, איך זה מרגיש, ללכת זה בנעליו של זה.

האחראית ליוזמה המיוחדת היא נטשה גרוסמן, שבהיותה סטודנטית לעבודה סוציאלית ומתמחה בשדולה למען רפורמה ברווחה במדינת וושינגטון, הגתה תוכנית בשם Walk a Mile (ללכת מייל אחד). במהלך התוכנית, הנמשכת חודש שלם, חיים המחוקקים ומשפחותיהם על תלושי מזון המוענקים לנתמכי הרווחה, וכן מדברים בטלפון באופן קבוע עם נתמכי הרווחה, כדי לדון באתגרים האחרונים שנתקלו בהם. כך לומדים אלו ואלו, ממקור ראשון, על הקושי ביצירת מדיניות רווחה, ועל הקושי שבהזדקקות לסיוע הרווחה.
נבחרי הציבור זוכים למשוב מפורט ואינטימי על ההשפעות של המדיניות שלהם, וכך יכולים לעשות את עבודתם טוב יותר. הם חווים כיצד זה ללכת בנעליו של מי שנזקק לשירותי הרווחה. התכנית זכתה לאוהדים רבים, וכעת נמצאת בשימוש בקונגרס האמריקני וביותר מ-25 מדינות בארצות הברית.

נטשה גרוסמן, יוזמת התכנית, מעידה כי הרעיון לעולם לא היה יוצא לפועל אילולא הייתה משתתפת בסדנה קהילתית של לנדמרק. כך, לדבריה, קיבלה ביטחון וכישורים רבים שנטעו בה את האמונה בעצמה וביכולתה להרים פרויקט בסדר גודל כזה, ולחולל שינוי בחייהם של אנשים כה רבים – וגם בעצמה, משום שלא האמינה בהתחלה שהיא מסוגלת לכך.
הדרך מרעיון שנשמע "נחמד" או אפילו "מצוין" על הנייר, ליישום מוצלח במציאות, הופכת לקצרה יותר כאשר מסירים ממנה את כל המכשולים המדומיינים. רעיונות טובים נמצאים בכל מקום, צריך רק לאתר אותם ולא לפחד להפוך אותם לעובדות בשטח.

למאמר המלא באנגלית