השתתפתי בסדנת הבעה עצמית ומנהיגות של הפורום של לנדמרק, במסגרתה הייתי צריכה ליזום פרויקט אישי. מאחר שאני הבעלים של חוות סוסים שנותנת שיעורים ברכיבה על סוסים ומצילה סוסים מוזנחים, זו הייתה החלטה קלה ודבר שתמיד רציתי לעשות - ליצור יום מיוחד של פעילות בחווה.
כשמלאכים עם אוטיזם פוגשים סוסים, ניסים קורים. האירוע פורסם כ"יום של ניסים", וזה בדיוק מה שקרה. מסגרות המיועדות לילדים עם אוטיזם הוזמנו לחווה כדי לפגוש את הסוסים, כלבים, חתולים, תרנגולות וברווזים המסתובבים בה, לאכול נקניקיות וגלידה וליהנות עם בני גילם – הכל בחינם ובשבילם. יותר מ-300 ילדים הגיעו לחוות "דרימור" בקליפורניה. מהר מאוד, הניסים החלו להתרחש.
הנס הראשון קרה כבר בחצי השעה הראשונה, כשילד בן שמונה חייך מאוזן לאוזן בעודו רוכב על סוסה. אמו של הילד נגשה אליי והסבירה בדמעות שבנה למד ללכת רק לפני שנה, וטונוס השרירים הנמוך שלו שלל כל פעילות ספורטיבית – והנה הוא רוכב עכשיו על הסוסה ונהנה מכל רגע. שעתיים אחר כך, אותה אמא באה וחיבקה אותי, וסיפרה שלאחר הרכיבה, כשאמרה לבנה כמה היא גאה בו, הוא חייך ושאל "אמא, אני יכול לרכב על הסוסה עוד פעם?". אלו היו המילים הראשונות שאמר אי פעם. זה היה הנס השני.
הנס האחרון היה נס אישי שלי. לפתע הופיעה חברה יקרה מעברי, שטרחה לקחת אותי לרכוב עמה בחוות הסוסים שלה. שם פגשתי את הסוס הראשון שלי, סטורמי, בגיל 13, והוא אפשר לי להתגאות במשהו מיוחד, למרות שבאתי מבית שבור, הילדה הענייה בבית הספר, בזכותו זקפתי את ראשי והלכתי בגאווה. החוויה הזו שינתה את חיי. היה לי העונג להודות לה על כך, לאחר שעשתה את המאמץ לבוא ולבקר באירוע.
ברור לי שאף אחד מהניסים הללו, שלי או של אחרים, לא היה קורה אם לא הייתי משתתפת בסדנה של לנדמרק. המסר הכי חשוב שאני רוצה שיצא מהסיפור הזה, הוא שלעולם אי אפשר לדעת איך תשפיע לטובה על כל מהלך חייו של מישהו. בין אם באירוע למלאכים עם אוטיזם, בעשיית טובה קטנה עבור מישהו או להגשים לו חלום, עשו זאת. הניסים כבר יגיעו.
כשמלאכים עם אוטיזם פוגשים סוסים, ניסים קורים. האירוע פורסם כ"יום של ניסים", וזה בדיוק מה שקרה. מסגרות המיועדות לילדים עם אוטיזם הוזמנו לחווה כדי לפגוש את הסוסים, כלבים, חתולים, תרנגולות וברווזים המסתובבים בה, לאכול נקניקיות וגלידה וליהנות עם בני גילם – הכל בחינם ובשבילם. יותר מ-300 ילדים הגיעו לחוות "דרימור" בקליפורניה. מהר מאוד, הניסים החלו להתרחש.
הנס הראשון קרה כבר בחצי השעה הראשונה, כשילד בן שמונה חייך מאוזן לאוזן בעודו רוכב על סוסה. אמו של הילד נגשה אליי והסבירה בדמעות שבנה למד ללכת רק לפני שנה, וטונוס השרירים הנמוך שלו שלל כל פעילות ספורטיבית – והנה הוא רוכב עכשיו על הסוסה ונהנה מכל רגע. שעתיים אחר כך, אותה אמא באה וחיבקה אותי, וסיפרה שלאחר הרכיבה, כשאמרה לבנה כמה היא גאה בו, הוא חייך ושאל "אמא, אני יכול לרכב על הסוסה עוד פעם?". אלו היו המילים הראשונות שאמר אי פעם. זה היה הנס השני.
הנס האחרון היה נס אישי שלי. לפתע הופיעה חברה יקרה מעברי, שטרחה לקחת אותי לרכוב עמה בחוות הסוסים שלה. שם פגשתי את הסוס הראשון שלי, סטורמי, בגיל 13, והוא אפשר לי להתגאות במשהו מיוחד, למרות שבאתי מבית שבור, הילדה הענייה בבית הספר, בזכותו זקפתי את ראשי והלכתי בגאווה. החוויה הזו שינתה את חיי. היה לי העונג להודות לה על כך, לאחר שעשתה את המאמץ לבוא ולבקר באירוע.
ברור לי שאף אחד מהניסים הללו, שלי או של אחרים, לא היה קורה אם לא הייתי משתתפת בסדנה של לנדמרק. המסר הכי חשוב שאני רוצה שיצא מהסיפור הזה, הוא שלעולם אי אפשר לדעת איך תשפיע לטובה על כל מהלך חייו של מישהו. בין אם באירוע למלאכים עם אוטיזם, בעשיית טובה קטנה עבור מישהו או להגשים לו חלום, עשו זאת. הניסים כבר יגיעו.
RSS Feed